עלון משמר הנגב מס' 2245

 

 

 

 

 מה בעלון

v      סמי פיין זכרו לברכה: איציק בונים, מרים ברסלר, יגאל פיין, קלאודיה פיין, ארבל פסל

v      יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה : זיכרון בסלון, תודות לעושים במלאכה מצוות יום השואה, תודות לצוות מהילה מגידוביץ'

v      ידידו הפולני של מומוס כותב

v      קונספציה – הביא לדפוס: מומוס

v      ברכות לאביטל ונווה גורי להולדת הבן, לאירית וארנון להולדת הנכד

v      ברכות למעיין וארז ללזרי להולדת הבת עמליה

v      זיכרונות מהמסע לפולין של כיתת "ארז" – טליה לוי (טל לוצקי)

v      ברכות למיתר סבן לשחרור מצה"ל

v      ברכות לברול לנישואי הנכד נעם עב"ל דניאל והולדת הנינה בת לרועי וגל נכד לנדב ועידית זלצמן

v      מדור יוצרים ויצירה – שיחה עם אורה אאודה על אביה היוצר יהושע צפריר עורכת המדור  - נעמי יחזקאל

v      פרוטוקול ועד האגודה מס' 2 – 24.4.2025

v      מגדלים אדמה: שדה תפ"א, שדה חיטה לשבועות, כבשים במרעה

v      כרזה ליום העצמאות – עיצבה רינה פיינשטיין נחמיה

 

תמונת השער – פינת  לזיכרון השואה והגבורה עיצבה – יעל רסה

 

 

 

 

סמי פיין זכרו לברכה -  18.1.1932 – 24.4.2025

משמר הנגב, ניסן תשפ"ה

מחירו של הספד

לכבודו ולזכרו של חברנו שכונה בפי כל – פשוט סמי

סמי איש שקט, סמי אי של שקט, סמי הייקה.

סמי שפרקי ילדותו בשואה, כל כך סמלי שהוא נפטר ביום השואה.

מספר סמי "בבית החם" - 2020: " הגעתי לתנועת בורוכוב בבלגיה. בבית היתה נוכחןת למפלגה. בית המפלגה היה ברוחב באהרה, קרוב לבית החרושת לשוקולד (אותו אהבתי כל חיי) למדתי בבית ספר מקצועי. עזבתי לפני סיום הלימודים מפני שעליתי ארצה, לאחר שהמדריך שלנו בן ציון דגני, שכנעו את הורי בחשיבות העלייה. בהכשרה היינו 7 אנשים. בינואר 1950 הגענו לחיפה. ירד שלג. משם הגענו לחפציבה. התחברנו לקבוצה הפולנית. היינו 2 באוהל, אך ידענו שנגיע למשמר הנגב. מיד מההתחלה, עבדתי בפלחה וזה נמשך שנים רבות".

 

בספטמבר 1959 סמי מתחתן עם יעל, ונולדים רפי ויגאל

 

בעיתון "למרחב" ב- 10.10.1963 כתוב: "בתאונת דרים שאירעה ביום א', ליד אבן שמואל נפצע קשה שמואל פיין בן 31 שעה שנהג במכונית. הפצוע איבד שליטה על הגה המכונית, בראותו חמור מטייל ללא השגחה על הכביש, הפצוע הועבר לבית החולים והמכונית יצאה מכלל שימוש"

 

בעלון מ- 1980 הוא מספר: "מה מצאנו במשמר הנגב בבואנו? שדרת פלפלונים מהבית של מוטקה עד מגרש הכדורסל. דשא מרכזי ליד חדר האוכל, מכבסה ומקלחות כבר עמדו על תילן. מדרכות עדיין לא היו, רפת אחת ולול אחד. את הקריירה שלי עשיתי בפלחה".

 

ובעלון מ- 1985 בדיון על בזבוזים הוא כותב: "הבזבוז הוא באוכל. משקיעים עבודה ולבסוף נזרקת התוצרת. אם כל אחד יעשה את עבודתו בנאמנות וברצינות, האוכל יהיה סביר ויזרקו פחות. נכון שקשה לספק טעמם של 700 איש, אך אפשר בכל זאת לעשות משהו".

 

סמי היה ייקה מסודר , קפדן

אחרי שנים רבות בחקלאות הוא התמנה למנהל יצור בפוליביד. הוא מנהל יומן המשלב עובדות ומחשבות. קיבצתי מבחר מיומניו.

"התחלנו לייצר כוסות לצה"ל. עובד בסדר. בלילה ירד גשם, זה מספיק לתת לנו רמז עבה כי דרושים תיקוני גגות ומרזבים. משנים את חיבור הקיטור ל- 135/3 הוא קרוב מדי ל- וי-4

קיימנו שיחה עם מ. על מצבו. סוכם שנמתין.

אחר הצהריים בא מישהו בקשר לשיטת הבניה הדומה לאיזורסט. זה עשוי להחליף את הבטון בפוליסטרן המוקצף"

זמן לאחר מכן, סמי ויעל היו זכאים לעבור לבית שנבנה בשיטה הזו. היו חילוקי דעות עם ההנהלה. הבית תוכנן ל- 66 מטר ואילו הבתים ב -מ. ר. 7 אחרי תוספות הבניה ללינה המשפחתי היו 72 מטר. סמי התעקש וזה נמשך מספר דיונים במזכירות על השוואת התנאים. המשפט שאמר היה כזה: "אינני רוצה סנטימטר אחד יותר

מהאחרים, אך לא אקבל סנטימטר אחד פחות מהאחרים"

 

אחרי מותה של יעל, סמי מוצא אהבה חדשה, את מרים ברסלר המתקבלת בברכה רבה בשבט, ומוסיפה נופך חיים של מעורבות בחיי הקיבוץ בכלל, הפוליטיקה והקליטה בפרט.

 

ועוד כותב סמי ביומנו: "החלפנו הודעות בהנהלה על תוכנית תשמ"ו. סוכם בהמלצת משה לרשום כ- 3 מיליון דולר. זה פחות מהשנה שעברה, מפני שאנחנו מעריכים שתהיה ירידה בתעשייה.

כידוע הגיוסים בפוליביד בשני מקומות: הפעלת משמרת שנייה בגופים ובכוסות. כל חבר המגיע מחוץ לפוליביד, תורם הרבה. חשוב לשלב חברים היודעים להפעיל מכונות, להגברת הייצור".

 

באחד הימים, עת סיים כותב שורות אלה להספיד מישהו מוותיקי היישוב – פנתה אליו יעל פיין ז"ל, בדחילו ורחימו ואמרה: "ריגשת אותי... כשיבוא יומי, מזמינה אני שתספיד אותי"

ענה לה מיד כותב שורות אלה: "את חברת קיבוץ? המחיר הוא 100 דולר" (היה זה טרם ההפרטה...). לא סיים את דבריו וסמי אמר: "סיים זאת עכשיו ותקבל 200 דולר"

לימים כשנפטרה יעל, הוזכר בהספד עליה שהיה דין ודברים על מחיר ההספד. עד היום  - לא הסגרתי את הסוד...

 

סמי תמיד נראה צעיר ובריא מכפי גילו האמיתי.

הרשו לי לשער שאירועי ה-  7.10 אותם חוו בנו ומשפחתו בקיבוץ ניר יצחק, הוסיפו לירידת כושרו, מורלו ולדעיכתו.

"את היום הסתירו שמי העננה"

סמי מובל לגבעה השלישית, הצופה על ביתו, מעשיו וסביבתו.

רפי, יגאל, מרים ומשפחותיכם – זכרוהו לטוב.

 

איש פשוט, פשוט איש

אי של שקט

איש שקט

סמי, האיש הראשון שתמחר הספד, לכן שלך- למרות ההפרטה בחינם.

 

איציק בונים     

 

 

סמי שלי,

כרגיל לא רצית להפריע והלכת מאיתנו בשקט, כמעט כמו צדיק למרות שלא האמנת בדברים אלה.

לפני 16 שנה התחברנו אחרי ששנינו התאלמנו וביחד בנינו לנו חיים טובים.

לכל מי ששאל, אמרנו תמיד שאנחנו פרק ב' וכמובן שלא שכחנו את פרק א'

נסענו יחד לטיולים מאורגנים וצברנו ביחד הרבה חוויות.

תודה לך על כל הטיולים, הנסיעות, ההרצאות והחוגים שלא בטוח שהייתי עושה בלעדיך.

תמיד השקט שלך והרוח שלך היו לצידי ודאגת לי, דאגת איך אני מרגישה ואם אני צריכה עזרה, גם כשאתה בקושי עמדת על הרגליים ולא יכולת לזוז באופן חופשי.

לפני שנה החלה ההידרדרות במצבך הבריאותי בעקבות אירוע קל ולמרות זאת, שמרת על הומור וכששאלו אותך מה שלומך, תמיד היתה לך תשובה עם חיוך.  

הרגשות שלנו אחד כלפי השני לא השתנו גם כשחלית ואהבנו להיות יחד.

בשבילי אתה תמיד "סמי שלי", ככה הרגשתי, לצד המשפחה הביולוגית שלך שאהבת.

אני מאחלת לבנים שתמיד יזכרו איזה בן אדם טוב היית.

אהבתי אותך.

אזכור כל כך לטובה את 16 השנים האלו.

תודה לך.

 

ותודה לראג'ה שטיפל במסירות במשך שנה  בסמי

Regeesh thank you very much for being here and for being you

 

מרים

 

 

אבא,

קשה לתפוס במילים את גודל האובדן, 93 שנים היית לנו דמות שתמיד נסתכל עליך בגאווה. בדרכך השקטה והאוהבת, תמכת והיית לנו דמות חזקה ועם המון כוח. הפרידה היא פתאומית אבל הזיכרון יאיר לנו את הדרך. תודה שאתה ואמא הייתם ועל מה שנתתם במהלך השנים.

נוח בשלום, אוהבים ומתגעגעים

רפי ויגאל

 

ולך מרים תודה על השנים שהיית  שם בשביל אבא

 

ראג'ה, תודה שהיית לעזרה לאבא בשנה האחרונה לחייו, מעריכים מאד

 

מיגאל

 

 

 

 

 

סמי היקר,

היום נפרדים ממך בעצב רב, איש יקר, שקט ונעים הליכות, שהלך מאיתנו בפתאומיות – גם אם בגיל 93.

לכתך היתה מפתיעה, פתאומית מדי – כי למרות השנים, תמיד  הצטיירת כאדם חזק – כפי שהיינו קוראים לך בבדיחות – היית אחד מאותם אנשים שמהלכים בינינו בלי רעש, אבל עם נוכחות. איש שקט, עם נוכחות. איש שקט, עם חוש הומור וגם קצת ציניות – תכונה שהעברת, איך לא, לבנים שלך... אפילו בתקופה האחרונה למרות שהזיכרון כבר בגד בך עדיין חוש ההומור נשאר איתך.

תמיד היה נעים להיות במחיצתך וגם לא חסכת במילים או מעשים כשמשהו לא נראה לך אמרת את דעתך, גם אם לא היתה מקובלת – וזה היה חלק ממי שאתה.

 הקמת את חייך בקיבוץ משמר הנגב, בו גידלת שני בנים יחד עם יעל ז"ל, מקום שנשאר ביתך עד יומך האחרון. ואני – שזכיתי להיות חלק מן המשפחה שלך – תמיד הרגשתי את החום ואת הלב  הפתוח.

אתה תחסר לנו מאד.

תנוח על משכבך בשלום, סמי.

נזכור אותך תמיד  - באהבה גדולה, וגעגוע

מכולנו הפיינים:

רפי, יגאל, ענבל והנכדים: מיה, רותם, נמרוד, ליה ויעל  

 

רק עוד מילה אחת: רוצה להודות לראג'ה על טיפולו המסור: thank you Raja for your help and love to Same

תודה למרים שהיתה לכתף שלו בשנים האחרונות וגם להוסיף שבכל הזדמנות בטוב וברע אנחנו חושבים על החטופים  ומקווים לראותם בחזרה בהקדם.

קלאודיה פיין

 

 

 

מיסייה... "קומו סבה"?

לפני 16 שנים בחרת בסבתא וכך הצטרפת אלינו למשפחה. בהתחלה היה קצת מוזר לכולנו ונראה שהיה גם לך. עם הזמן החיבור של ושל סבתא גדל וגדל ונכנסת לחיינו ומהר גם למשפחתנו, לליבנו...

טיילתם בארץ ובעולם וצברתם חוויות.

ניכר היה לראות את ההומור והציניות שלך בכל סיפור שפתאום עלה לך לראש. דיברנו על הקיבוץ של פעם, על ספורט ועל השינויים שקורים כאן בקהילה.

סיפרת על עבודות של פעם, על השדות, על החברים שכבר לא פה איתנו ועל המדינה.

ביום שישי ההוא שישבנו לאכול שמנו לב שמשהו לא בסדר, שאלתי אותך "מיסייה סמי קומו סבה?" כמו תמיד ענית בחצי בלבול "בסדר".

מאז – עברת שיקום, היה לך קשה  להשלים עם הפרק החדש בחיים שנקרא זיקנה וכבר לא נפגשנו סתם ככה בשבילים, בבריכה או בחדר האוכל תוך שאני מברך אותך הפרלמנט "בתיאבון לכולם".

באחד הימים אמרת לי שאתה כבר לא מרגיש כמו פעם אבל מיד לאחר מכן צחקת והעברנו נושא.

מאז אותו שישי בכל פעם שנפגשנו  שאלתי מיסיה סמי קומו סבה? ואתה ענית – "חי" תוך שאתה מנסה לשמור על אופטימיות וצחוק.

תודה מיסייה סמי – על שנים רבות בהן היית חלק בלתי נפרד מאיתנו, על שבתות, חגים, ימי הולדת, אירועים. תודה שהיית ושימחת את היקרה לי מכל, סבתא מרים.

תודה שהיית שם בשבילה והיא היתה בשבילך.

נזכור אותך תמיד כסמי שאוהב הומור וצחוק

 

אורובוואר מיסייה סמי

תנוח... מגיע לך לנוח

ארבל פסל

 

 

יום הזיכרון לשואה  ולגבורה -  תשפ"ה

 

זיכרון בסלון

 בארבעה מוקדים  הועלה הזיכרון לסיפור השואה. במוקד הראשון  - סיפורו האישי של הדור הראשון מסופר ע"י הדור השני – טלי ראך מספרת את תולדותיו של אביה אריה מרטינובסקי – ארחו את המפגש קרולינה וקרלוס ברסלו. כותבת קרולינה: : "זכות וכבוד עבורנו לארח את טלי ראך מרטינובסקי ומשפחתה לשמוע אודות חיי אביה, אריה ומשפחתו. לנסות להבין כיצד שרד נער בן 12 , הפרידה מהוריו ואי היכולת להיפרד מאימו ואיך זה השפיע עליו בבחירת אורחות חייו בהמשך. היה ערב מוצלח ומרגש"

אריה מרטינובסקי

הדור השני מספר את תולדותיו של אב במרדפים וההצלה – ענת ליכטר-פלד מספרת על אביה זאב ליכטר נער בהונגריה שגדל אצל הורי אימו.  על תושייתו, הצלתו התייצבותו להדריך ילדים ולהביאם למקום מבטחים בארץ. אירחו את ענת דקלה וחגי יסעור: "במסגרת פרויקט זיכרון בסלון אירחנו בביתנו את ענת ליכטר פלד ששיתפה אותנו בסיפורו המרתק של אביה. מעבר לסיפור המרגש, ריגש אותנו לארח את תושבי הקיבוץ ובני נוער שלנו שבחרו להגיע ולשמוע"

זאב ליכטר

הדור השני שכותב לדור השלישי את תחושותיו לגדול בבית שהוריו חוו את האיום מכל של איבוד משפחה ותחושה של שרידות מתמדת. אסף צפריר (ז"ל) כתב לבתו אור שיצאה למסע בפולין  מכתב – סיפור על " התיבה" שתמיד היתה נוכחת במרכז סלון הבית. ארחו את הסיפור דורית ואמנון גזית. דורית גזית ואריאלה גליקי קראו את הסיפור. בעקבותיו התפתחה שיחה.

דוריס שניצר-כהן מצוות הזיכרון לשואה כתבה בעקבות המפגש: "תודה רבה לדורית ואמנון גזית שאירחו זיכרון בסלון באופן שונה מהרגיל, היה מענין ומעשיר ואכן מוצלח לדעתי.

במיוחד לשמוע על השפעות השואה על הדור השני והשלישי בצל מלחמת שביעי באוקטובר"

איל גזית כתב: "היה מאד חזק לשמוע את הטקסט. בעיקר כשמכירים את הנפשות הפועלות"

דורית גזית כותבת: "בחרתי היום לקרוא במפגש "השואה נוכחת נפקדת". כיום לאחר 7 באוקטובר, חווית הטראומה והפוסט טראומה מדוברת ומטופלת. החברה בישראל למדה להכיל ולקבל, ומיטיבה לטפל במעגלים הרבים של מפונים, נרצחים חטופים ומשפחות שכולות. השימוש במילה שואה לאחר ה- 7.10 מתאר גם את הזוועות שעברו הקיבוצים, התושבים המבלים בשבת השחורה. גם הביטוי "שבת שחורה" אינו חדש, ב- 29.6.1946 – עת גילו  הבריטים את הנשק – הסליק בקיבוצים וכלאו ברפיח עשרות. אם בעבר השימוש במילה  שואה נאמר בחרדת קודש, כיום כנראה, כן ניתן לתאר את הזוועות של  ה- 7.10 כסוג של  שואה, למרות שלא במובן של הגדרת ג'נוסייד. אך הזוועות והעינויים שעברו ועדיין עוברים החטופים, מראות הבתים השרופים, אין לנו מילה לתאר את גודל ממדי האסון, אלא בביטוי שואה.

בעבר כשהגיעו ניצולי השואה, החברה בישראל התעלמה, הניצולים לעתים חשו מבוישים. רבים נשארו ספונים בתוך עצמם. ילדים רבים גדלו בחוויית "סוד" טאבו שאין מדברים עליו.

בביטוי השואה נוכחת נפקדת ניתן ללמוד מסיפורו/ממכתבו של אסף צפריר ז"ל שנשלח  לבתו אור בעת המסע שלה לפולין ב- 19.2.2006, אז אסף, עדיין לא היה בפולין, לאחר מכן הגשימו הבנים והבנות לבית צפריר ויצאו עם יהושע למסע שורשים.

בשיחה עלתה השאלה,  על המשמעות החדשה של המילה שואה לאחר 7.10 "

קוראים את "התיבה"

 הדור השלישי שמספר את סיפור שרידותו של הסב דב פוגל אותו סיפר גיל פוגל שהתארח בביתם של ענבל ואייל גרנסיה.

אייל גרנסיה: " בבית משפחת גרנסיה התארח גיל פוגל שסיפר על אודות חייו של סבו משה. משה שרד את תלאות השואה כילד וכנער בהונגריה.

גיל שיתף בשני ספריו של סבו בהם שזר את זיכרונותיו. אביו של גיל, משה הקרוי על שם אביו של דב פוגל שיתף מנקודת מבטו.

התרגשנו לשמוע את סיפורו של דב הילד, התושייה והאומץ שאזר בשביל לשרוד. שמענו על זהות בדויה, רדיפה ופחד, על הבונקר בו התחבא, על האחות והאם אותן פגש בסוף המלחמה ועל התקומה והעפלה לארץ ישראל.

תודה לך גיל על השיתוף ועל שהארת את סיפורו של סבך ואת סיפורה של משפחתך."

ארבעה דורות משפחת פוגל

 

 

הטקס באנדרטת השואה ערב יום השואה

רביעי 23.4.2025

 

"על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ.

 קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד,

 ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר".

 

(ז'אן אמרי)

עם תום אירועי הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה, אנו מבקשות להודות לכל שותפינו:

זיכרון בסלון: 

תודה לטלי ראך מרטינובסקי, לענת ליכטר- פלד ולגיל פוגל אשר שיתפו אותנו בסיפורים האישיים שלהם ושל בני משפחותיהם. תודה שאפשרתם לנו להיות ולהרגיש חלק.  

תודה למשפחת ברסלו, משפחת יסעור ולמשפחת גרנסיה על שפתחתם את ביתכם ולבבותיכם, הענקתם מקום למפגשי זיכרון בסלון שכבר הפכו למסורת, ואפשרתם לציבור רחב להקשיב ולהרגיש!

תודה מיוחדת לדורית ואמנון גזית- על רעיון השיח של בני הדור השני לשואה. תודה על המקום  שהענקתם לנושא משמעותי כל כך, ועל האירוח בביתכם.

משתתפי הטקס בערב יום השואה:

תודה למדליקי המשואות היקרים –

דורית דקל, גלוריה ענבר, שרה בורנשטיין, זאבי רחמן, נטע אאודה, עמית עוז ומעיין בר אור.  

שתפתם את כולנו בחלק מההיסטוריה הפרטית שלכם ומילאתם את הטקס בהרבה משמעות! 

לאורך השנים, ישנם מספר אנשים שמתגייסים לסייע ובאופן קבוע לוקחים חלק משמעותי בטקס:

ליעל רסה – על עיצוב, וסידור פינת הזיכרון בחדר האוכל.  את תמיד שם, בעדינות, אדיבות ורגישות!

לרן אלעזרי- על נגינה יפיפייה, השנה מרחוק.

לארנון יגב- שתמיד נרתם במקצועיות רבה. תודה גם לעוזרים הצעירים המקסימים שעל ההגברה: אמרי גלנטה, עומר יסעור ואורי אלמוג.

לאילן ברנדס, שכבכל שנה, דואג להכנת הלפידים והבערתם ולמאור לוי- על הבאת הסולר.

תודה על התגייסותכם תמיד!

לאריאל פרידמן ואנשי הנוי- על הכנת האנדרטה לערב הטקס בהמון השקעה ומכל הלב ועל הובלת הציוד מהמחסן ואליו חזרה! אתם תמיד שם לרשותנו, תודה!

לאלון דגני- על סרטון מרגש, על העצות והסבלנות....

להילה מגידוביץ-רכזת התרבות- על התמיכה, ההקשבה, העידוד והסיוע!

תודה ענקית למנחת הערב- רוחמה טל- על הרצינות, הנוכחות והדיוק.

תודה לקריינים: דוריס כהן, מיטל רחמני צבי- רן, אורלי פסל, אמרי גלנטה ושוהם מגידוביץ.

לזמרים והנגנים: נעה רכטמן, שגית פינדס, יובל מינדל, מאיה גוטר ויהב דוד.  

תודה על הבחירה להשתתף בטקס! 

תודה לשולי ברג- שהצילה אותנו רגע האחרון עם הדגלים!

תודה לבני כיתת המצווה- כתת סיקסק ולמדריכים: עמוס פרייברג, הדר פרייברג, מעין אלמוג, נווה מזור ואילאיל וקסלר- על הכנת הזרים והנחתם במהלך הטקס.

תודה לחניכי המכינה על סידור הכיסאות והקמת הטקס! כמה טוב שאתם אתנו!

ותודה אחרונה לכיתת ורד-

לאילאיל וקסלר- על סרטון המרגש מהמסע לפולין, לשוהם מגידוביץ ולאמרי גלנטה- על הבחירה לקרוא בטקס וליובל מינדל- על הנגינה המהממת.

לדגלנים: ארז שנהב ואורי שפיר.

למלווי מדליקי המשואות: הראל אלימלך, מיה גלקר, שהם מגידוביץ, אורי אלמוג, הדר אזולאי, נעמה גלזר, אמרי גלנטה, אילאיל וקסלר.

העמידה שלכם שם, נערים צעירים, לצד מדליקי המשואות, מאפשרת לכולם לראות כיצד המורשת עוברת לדור הבא...  תודה לכם!

 

בתפילה לימים שקטים יותר ולהשבת חטופינו כולם במהרה!

                                                                                                       צוות יום השואה

תודות גדולות

והערכה רבה שלוחה לצוות יום הזיכרון לשואה:

תמר אלמוג

מעיין בר אור

דוריס כהן

ושי דמרי (מלווה מטעם מועצת תרבות)

הילה מגידוביץ'

 

 

 

ידידו הפולני של מומוס כותב:

 

19 באפריל, חוויתי היום בוורשה רגעים חשובים:  טקס הזיכרון למרד גטו וורשה. כמו כל שנה היה זה נוגע ללב וחגיגי גם יחד, בפרט בגלל השתתפותם של צעירים רבים. יום זיכרון זה מחמם לי תמיד את הלב כי הוא מוכיח שלא כל הפולנים הם חלאות חרף העובדה שגזע זה קיים עדיין.

 

מטשיי אברמביץ

 

 

 

 

קונספציה

הביא לדפוס: מומוס

 

 

 

 

ברכות!

לאביטל ונווה גורי

להולדת הבן הבכור

נכד לאירית וארנון יגב

ברכות לכל המשפחה!

 

 

 

ברכות!

למעיין וארז ללזרי

להולדת הבת עמליה

אחות לשייה, לייה, נויה, גליה, נריה

ברכות לכל המשפחה!

 

 

  

המסע לפולין

זיכרונות של טליה לוי (טל לוצקי) כתת  "ארז" שנתון 1970

בכיתה יא' ( בני 17 ) הוספנו לעבוד גם אחר הצהרים לצורך מימון נסיעה לפולין – לביקור במחנות. זה היה תהליך ארוך טווח של שנה ושמונה חודשים שבסופם טסנו לפולין לסיור בן 11 יום. נסעו איתנו חנן אדלטין, יהושע צפריר – עֵד, ותמר זלצמן – מטפלת.

אספר קצת על כך...

טסנו כשבוע לפני ליל הסדר ( 1988 , תשמ"ח) וחגגנו שם במלון פולני גדול, יחד עם כל קבוצות הסיור שהיו אז בפולין. שמחה (שם המשפחה לא זכור לי), הנחה את הסדר בהתרגשות רבה, תוך דגש על תחושת הניצחון, לערוך "סדר", על אדמה פולנית שונאת היהודים, האמת, היה סדר מרשים ויפה (כמו באולם הספורט שלנו). הפולנים הכינו לנו קניידלך גוּטֶה גוּטֶה.

אתחיל בזה שנחתנו בשדה התעופה הוורשאי תוך קבלת פנים צבאית של אנשי הביטחון המקומיים. נתנו  לנו להרגיש "בטוחים". מאבטח עם מדים אפורים כהים ועיניים אפורות עם כלב גדול צמוד אליו ניצב מולנו. ישר שאלנו, מה נשתנה? הגוי חייך, נרגענו. נסענו באוטובוס תיירים מהודר ישר למׅילָא  18 , שזו ערמת אפר ענקית ללא סוף, שחורה וקודרת. נכנסנו למרתף בו התחבאו יהודים ושמענו סקירה היסטורית.

כעת הכול  נדחס לזיכרון אחד ארוך, אז לא חשוב סדר הימים האחרים והאירועים.

o        במיידאנק נכנסנו ממש לקרמטוריום ועל הקיר היתה חרוטה בדם המילה "נְקוּמֶע". הזדהיתי מאד עם המילה, (גם כיום אני מאמינה בנקמה בפורעי 7.10 ).

באושוויץ – המקום הנורא בעולם – פגשנו נוער גרמני בגיל בית ספר, שגם ערך סיור לימודי במקום. לא הבנתי מהו הלימוד שלהם מן הסיור. פניתי לאחד התלמידים באנגלית ושאלתיו "מה סבך עשה בזמן המלחמה?" החברים בכיתה נזפו בי על כך שאני מעזה לשאול דור שלישי חף מפשע. הם טענו נגדי שזה לא הזמן ולא המקום. הרגשתי כמו – אנו מתביישים שנטבחנו, אך אתם אל תפריעו לעצמכם... אמרתי לבני הכיתה – תנו לי להרגיש 'קלוד לנדסמן' לכמה דקות. הרכינו ראש במבוכה...

אני רוצה להוסיף משהו חשוב, מבחינתי, בדיעבד. בכל הסיור לא היה שום סממן יהודי גלוי. לא שיחה על מסורת, לא זיקה ולא מה זה להיות יהודי. הסיור היה בסימן אירועים שקרו בעבר לעם ישראל, תוך דגש על תאריכים, כמות הנטבחים, מרד בגיטאות, המיין קאמפ וזהו.... לֶקַח? לימוד? חיזוק זהות? הכרה בפשעים כנגד היהודים. כלום! המדריך הפולני שנלווה אלינו עם הסברים לא אמר אף פעם את המילה שואה  - הוא אמר second world war ולא חלילה אנטישמיות.

תמר היתה מותק כהרגלה וליוותה אותנו בשאלותיה הרגישות ובחיוכיה החמים. חנן היה זהיר ודיפלומטי ונזהר לא להרגיז אף אחד. ויהושע ... הו יהושע... יהושע הוא היה העניין עצמו בלעדיו הסיור היה ריק מאנושיות.

בכל ערב התכנסנו בחדר במלון ושוחחנו על היום שהיה. יהושע הודיע לנו שארבעים שנה! הוא לא פותח דלת לגרמנים אבל פה באדמה הארורה הזאת, זה קורה לו על כורחו. יהושע בכה.. הוא אמר שלוּ היה יודע שירגיש רע לא היה בא.

פתאום הבנו את היותו צמחוני. הבטנו בו בשתיקה. ניגשתי אליו וטענתי שאינו חייב לספר כלום, איננו צְמֵאֵי פרטים, ראינו כבר את הסרטים. הוא סיפר על המשפחה שהיתה ועל בית הספר והמסלול היומי שהלך בו, הוא הראה לנו מהיכן נלקח (נחטף?).

בבוקר צעדנו 'בצעדת המוות' היה קר נורא ויהושע שוב בכה. לאחר שנים שאלתי אותו. יהושע, תגיד האם אתה מרגיש שצאצאיך הם גלגולים של הקורבנות משם? יהושע ענה נחרצות: "משם אף אחד לא חוזר".

מה נדהמנו לגלות שזמן מה אחר כך יהושע גילה את אחותו חיה ונושמת בעלת משפחה – כאן בישראל. חישבו נא רגע על העובדה שאוּד מוצל מאש, חי כאילו אין איש בעולם מקרוביו ולפתע מתברר שהאחות, אחות! לא דודה, לא שכנה קרובה, לא חברה של אימו – אחות גרעינית ממש, נמצאת כאן וחיה חיים רגילים בהרגשה שגם לה אין איש וקרוב בעולם – זהו נס! לא פחות, השגחה מופלאה, איך אפשר לא להפוך להיות אדם מאמין בה' מסיפור כזה.

אנו חיים בדמיונות ובטוחים שהן עובדות.

כנראה שטוב תמיד לחפש חיבור, שייכות, שרידים ולא חלילה שכחה וניתוק. זו דעתי.

 ללא יהושע היקר המיוחד, האמן החכם – היה הביקור – חסר טעם.

נחתנו בשלום בישראל אל קבלת פנים חמה של הורינו במועדון לחבר. זיוה ז"ל חיבקה אותנו בחום אדיר. ולאחר כמה חודשים הסתלקה לבית עולמה למגינת כל לב. 

o        נקמה אינה דרך. גם אבא קובנר ש"בער" לנקום הפסיק את פעולת "הנוקמים", שאחרי מלחמת העולם השנייה ( דעת העורכת).

 

 

 

 

 

ברכות!

למיתר סבן

לשחרור מצה"ל

הצלחה באזרחות!

 

 

 

 

 

 

ברכות!

לברול זלצמן

לנישואי הנכד נעם עב"ל דניאל

 

ולהולדת הנינה

בת לרועי וגל

נכדה לנדב ועידית זלצמן

ברכות לכל המשפחה!

  

 

 

מדור יוצרים ויצירה מקומית

כשנפשי עולה על גדותיה/ יהושע צפריר

"כשנפשי עולה על גדותיה

או נלחצת במכבש אדירים,

כהלך צמא תפנה את פניה

לרוות ממעין השירים."

השבוע הלכתי לשוחח עם אורה אאודה ולשמוע ממנה על אביה, יהושע צפריר זכרו לברכה. יהושע ניצול שואה, כתב שירים רבים שהפכו לחלק מהמורשת הקיבוצית. עבד ככתב בעיתונים שונים, וארכיון הקיבוץ מלא בכתביו בנושאים שונים ומגוונים. בערוב ימיו למד ציור ועסק בתחום זה, וכמה מתערוכותיו הוצגו באירועים שונים בקיבוץ. לקראת יום השואה, בחרתי להביא מעט מסיפור חייו המכיל בתוכו את כאב התופת לצד בחירה בחיים ועשייה ענפה.

שלום אורה, אני זוכרת כנערה את אביך כאיש מרשים, בעל בלורית לבנה, בגדי עבודה מופשלים, ומספר המחנות חרוט על ידו, תוכלי לספר על האדם שהיה?

אבא היה מספר כל הזמן על השואה, לעומת אימי שלא דיברה על כך בכלל. אני ואחיי גדלנו על סיפורי השואה. אמי שרי הייתה העוגן השקט שלו. אבי תמיד היה כותב ולוקח אתו לנסיעותיו תיק שחור בתוכו דפים ועט, וכאשר היה רואה משהו שתפס אותו היה כותב.

רוצה לשתף בזיכרון ילדות?

התמונה שחרוטה בזיכרוני היא של אבא מעשן סיגריה אחר סיגריה וכותב שירים. הבית שלנו היה בית שעודד למידה. תקופה מסוימת אבי אפילו שימש כמורה שלי, דבר שכיום נראה לי מצחיק והזוי. בחגים הוא תמיד נשא דברים בארוחות המשפחתיות. בדומה לדרשה שנושאים בבית כנסת, גם לו היו את דברי התורה שלו, אותם היה חשוב לו לחלוק עם בני משפחתו. לצערי בשלב מסוים הוא התחיל לסבול מכאבי ראש. הוא הפסיק לעשן והפסיק לכתוב, אירועים אלה שלובים בזיכרוני. בשלב מאוחר יותר בחייו הוא פנה לציור.

כיצד התבטא כשרונו בהווי הקיבוצי?

אבי כתב תכנים להופעות לבר מצוות, חגי מחזור וחגים שונים בקיבוץ. הארכיון מלא בפיליטונים, קטעי הצגות, מחשבות והגות שכתב ופרסם באירועים שונים. כמעט כל ערב תרבות שהתקיים בזמנו בקיבוץ הכיל חלקים הקשורים לכתיבתו של אבי. בנוסף הוא עבד ככתב בעיתונים "למרחב" ו"בקבוץ" ופרסם שלושה ספרי שירה.

אביך שרד את מחנות ההשמדה הנאצים ועלה לארץ ב 1946 כנער, תוכלי לומר משהו על הקשר שלו למדינה?

אבי רצה להרגיש את עצמו "צבר", ישראלי. הוא בחר להמיר את שם משפחתו ליבליך, ובחר עבורו את שם המשפחה "צפריר", שמשמעותו רוח בוקר נעימה. כאשר הגיע לארץ חיפש רבות קרוביי משפחה ששרדו את התופת, אך לא מצא. שנים הוא חיי בתודעה שהוא נשאר לבד בעולם. כמשפחה אני זוכרת שמושגים כמו דוד, אחיין או סב היו זרים לנו, היינו רק אנחנו בעולם.

חקר השורשים המשפחתיים ליווה אותכם גם כאנשים בוגרים, תוכלי לספר על כך?

בשנת 2010 נסענו, אני אחיי ואחותי לטיול שורשים בפולין עם אבי שכבר לא היה בקו הבריאות והיה זקוק לליווי של מטפל. בעקבות הטיול החליטה אחותי הצעירה איריס לכתוב ספר העוסק בסיפור המשפחה. במהלך המחקר לספר היא שלחה שאילתה למוזאון השואה בארצות הברית, וכך התגלה שאחותו של אבי עלתה כשלוש שנים אחריו לארץ, והקימה משפחה בחיפה. הידיעה טלטלה את המשפחה וכולנו התגייסנו לחקור בנושא ולמצוא את בני הדודים האבודים שלנו. אלון דגני תיעד בסרט קצר את המפגש המרגש שהתקיים במועדון בעקבות הגילוי, לצערי דודתי כבר נפטרה בעת הגילוי, אך הידיעה שעוד מישהו שרד ושאנחנו לא לבד, שיש עוד משפחה,  הייתה משמעותית לכולנו.

הכתיבה והיצירה היא משהו שמאפיין את כל המשפחה, תוכלי לשתף במשמעות הכתיבה עבורך?

לכתיבה וליצירה יש כוח מרפא. אחי אורי כתב ספר. את סיפור "התיבה", אשר כתב אסף אחי ז"ל המתאר את הבית בו גדלנו, תספר דורית גזית במפגשי זיכרון בסלון שיתקיימו השנה בביתה. אני זוכרת את עצמי פונה לכתיבה, ברגעים של משבר, ואין לי ספק שלכתיבה היה תפקיד משמעותי בחייו של אבי לאור הטראומות הרבות שחווה. כאשר הוא זנח את הכתיבה הוא פנה לציור כאפיק אחר של ביטויי אשר אפשר לו לבטא את חווית חייו. חנה בן צור ז"ל ליוותה אותו בצעדיו הראשונים בציור והוא הספיק לצייר מאות ציורים במהלך חייו.

כיצד לדעתך פעולת הכתיבה עוזרת להתמודדות?

אנו כעם ידענו מלחמות ורדיפות במהלך מאות שנים מחד, מאידך אנו ידועים כעם הספר. אני מאמינה שהיכולת שלנו לכתוב ולספר את סיפורנו ולהעבירו מדור לדור, נותנת לנו כוח ועוצמה. אני מאמינה שדרכו של אבי, אשר עבר טראומות רבות וידע לצמוח מתוכן ולהוליד משהו חדש, יכולה ללמד אותנו כעם משהו על ריפוי ותקווה. אני מאמינה שיצירה, משפחה וקשרים חברתיים ענפים, מגינים על האדם, ויכולים להוות עוגן ברגעי משבר וטראומה.

מסר לאומה?

אני מזמינה אותנו לשאול שאלות כל הזמן, ולא להניח הנחות על האחר. אני מזמינה אותנו להיות בקשר ישיר עם האחר, ולבדוק את הנחות היסוד שלנו כל הזמן. המצב היום מעורר חשיבה על מה ניתן לשנות על מנת שנוכל ליצור כאן מציאות אחרת.

תודה אורה, רוצה לבחור שיר של אביך יהושע לסיום?

בחרתי בשיר "מילה טובה", אצטט מתוך הבית הראשון:

"יש במילון מילים רבות

מילים חדות כחרבות

מילים חוצות, מילים פוצעות,

גופרית ואש.

מילד רך עד שבע ימים

אדם נכסף למאור פנים.

חפש ומצא מילה טובה

כי יש ויש."

 

 

 

 

 

 

פרוטוקול ועד אגודה מספר 2  22.4.2025

נוכחים: אבישי פינדס – יו"ר, סיגל שלו, נתי פז, ארז ללזרי, אלון בורנשטיין, ענת וולפמן, גילי מולכו

מוזמנים: אפרים סוחמי- ועדת ביקורת, דימה מקרנקו, אליסיה ליסובייה – מנהלת אגודה

חסרים: הדס פלג, אתי לוי

 

סדר היום של הישיבה:

1 . פרוטוקול מס' 1 מ- 9.4.2025 – אושר

2 . סקירת מנהלת אגודה שוטף, גיל הרך: עדכון סטטוס גיוס מנהלת גיל הרך, היערכות לקייטנות

3 . למידה והעמקה של תקציב הרווחה בריאות וצוותיו

4 . בית עלמין וצוות בית עלמין

5 . נוי ודשאים

6 . פרויקטים ושיפוצים באגודה – מוזמן דימה מקרנקו

החלטות (בתמצית):

סעיף מס' 2 – גיל רך: התקיימו מספר ראיונות ונקבעו עוד כמה לשבוע הבא

קייטנות – אליסיה מחפשת פתרון פורמלי למרכז/ת קייטנות

סעיף מס' 3 – חברי ועד קיבלו הסבר על תקציבי הרווחה והבריאות

הוחלט: סיגל נבחרה להיות נציגת הועד בצוות מוגנות ומניעה, תיפגש עם מנהלת הרווחה ללמוד את תפקיד צוותי מוגנות ומניעה ולהציג ממצאים לוועד.

סעיף מס' 4 – צוות בית עלמין: אורטל – מנהלת הרווחה, אסתר בורנשטיין, שלמה אורן, איל גזית, אריאל פרידמן ואליסיה. כפי שפורסם לציבור התחלנו בשימוש במבריח ציפורים. צמצמנו לאחרונה שעות הפעלתו. במקביל ממשיכים לבדוק אלטרנטיבות אחרות להברחת הציפורים. תודה גדולה לאריאל פרידמן על האחריות שהוא לקח על עצמו, בית העלמין שלנו נראה הרבה יותר טוב.

סעיף מס' 5  - בעקבות פניות הציבור בנושא הדשאים, קיימנו מספר סיורים עם אריאל פרידמן על מנת להבין מה קורה ואיך ניתן בהקדם לטפל במצב הדשאים. אריאל והצוות שלו כבר התחילו בשיקום הדשאים.

הוחלט – לזמן את מנהל הנוי להציג תוכנית נוי עתידית

הוחלט – לבנות וללמוד עלויות לשדרוג קו המים העולה לבית בורוכוב, קו המים מאבד 3 קוב מים מדי יום.

סעיף מס' 6 – סקירה של דימה יו"ר האגודה היוצא על החלטות עבר בנושאי:

·         הנגשה ואכיפה על כלבים

·         פרויקט שיפוץ אולם ספורט

·         פרויקט שיפוץ הבריכה

·         שיפוץ מבני חינוך

הוחלט – שעל סדר היום לישיבה הבאה יידון ויקודם פרויקט שיפוץ מבנה הנעורים

 

 

 

מגדלים אדמה

 

עונה שנייה של גידול תפוחי אדמה

בחלקת שבועות

 

חיטה בחלקת שבועות

 

 

                                                        מרעה כבשים שנה שלישית

 

 

 

 

 

 

כרזה ליום העצמאות 

 

 

 עצמאות אמיתית רק עם חזרת 59 החטופים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה בעלון

 

v      סמי פיין זכרו לברכה: איציק בונים, מרים ברסלר, יגאל פיין, קלאודיה פיין, ארבל פסל

v      יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה : זיכרון בסלון, תודות לעושים במלאכה מצוות יום השואה, תודות לצוות מהילה מגידוביץ'

v      ידידו הפולני של מומוס כותב

v      קונספציה – הביא לדפוס: מומוס

v      ברכות לאביטל ונווה גורי להולדת הבן, לאירית וארנון להולדת הנכד

v      ברכות למעיין וארז ללזרי להולדת הבת עמליה

v      זיכרונות מהמסע לפולין של כיתת "ארז" – טליה לוי (טל לוצקי)

v      ברכות למיתר סבן לשחרור מצה"ל

v      ברכות לברול לנישואי הנכד נעם עב"ל דניאל והולדת הנינה בת לרועי וגל נכד לנדב ועידית זלצמן

v      מדור יוצרים ויצירה – שיחה עם אורה אאודה על אביה היוצר יהושע צפריר עורכת המדור  - נעמי יחזקאל

v      פרוטוקול ועד האגודה מס' 2 – 24.4.2025

v      מגדלים אדמה: שדה תפ"א, שדה חיטה לשבועות, כבשים במרעה

v      כרזה ליום העצמאות – עיצבה רינה פיינשטיין נחמיה

 

תמונת השער – פינת זיכרון לזיכרון השואה והגבורה עיצבה – יעל רסה

 

 

 

 

סמי פיין זכרו לברכה -  18.1.1932 – 24.4.2025

 

משמר הנגב, ניסן תשפ"ה

 

מחירו של הספד

לכבודו ולזכרו של חברנו שכונה בפי כל – פשוט סמי

סמי איש שקט, סמי אי של שקט, סמי הייקה.

סמי שפרקי ילדותו בשואה, כל כך סמלי שהוא נפטר ביום השואה.

מספר סמי "בבית החם" - 2020: " הגעתי לתנועת בורוכוב בבלגיה. בבית היתה נוכחןת למפלגה. בית המפלגה היה ברוחב באהרה, קרוב לבית החרושת לשוקולד (אותו אהבתי כל חיי) למדתי בבית ספר מקצועי. עזבתי לפני סיום הלימודים מפני שעליתי ארצה, לאחר שהמדריך שלנו בן ציון דגני, שכנעו את הורי בחשיבות העלייה. בהכשרה היינו 7 אנשים. בינואר 1950 הגענו לחיפה. ירד שלג. משם הגענו לחפציבה. התחברנו לקבוצה הפולנית. היינו 2 באוהל, אך ידענו שנגיע למשמר הנגב. מיד מההתחלה, עבדתי בפלחה וזה נמשך שנים רבות".

 

בספטמבר 1959 סמי מתחתן עם יעל, ונולדים רפי ויגאל

 

בעיתון "למרחב" ב- 10.10.1963 כתוב: "בתאונת דרים שאירעה ביום א', ליד אבן שמואל נפצע קשה שמואל פיין בן 31 שעה שנהג במכונית. הפצוע איבד שליטה על הגה המכונית, בראותו חמור מטייל ללא השגחה על הכביש, הפצוע הועבר לבית החולים והמכונית יצאה מכלל שימוש"

 

בעלון מ- 1980 הוא מספר: "מה מצאנו במשמר הנגב בבואנו? שדרת פלפלונים מהבית של מוטקה עד מגרש הכדורסל. דשא מרכזי ליד חדר האוכל, מכבסה ומקלחות כבר עמדו על תילן. מדרכות עדיין לא היו, רפת אחת ולול אחד. את הקריירה שלי עשיתי בפלחה".

 

ובעלון מ- 1985 בדיון על בזבוזים הוא כותב: "הבזבוז הוא באוכל. משקיעים עבודה ולבסוף נזרקת התוצרת. אם כל אחד יעשה את עבודתו בנאמנות וברצינות, האוכל יהיה סביר ויזרקו פחות. נכון שקשה לספק טעמם של 700 איש, אך אפשר בכל זאת לעשות משהו".

 

סמי היה ייקה מסודר , קפדן

אחרי שנים רבות בחקלאות הוא התמנה למנהל יצור בפוליביד. הוא מנהל יומן המשלב עובדות ומחשבות. קיבצתי מבחר מיומניו.

"התחלנו לייצר כוסות לצה"ל. עובד בסדר. בלילה ירד גשם, זה מספיק לתת לנו רמז עבה כי דרושים תיקוני גגות ומרזבים. משנים את חיבור הקיטור ל- 135/3 הוא קרוב מדי ל- וי-4

קיימנו שיחה עם מ. על מצבו. סוכם שנמתין.

אחר הצהריים בא מישהו בקשר לשיטת הבניה הדומה לאיזורסט. זה עשוי להחליף את הבטון בפוליסטרן המוקצף"

זמן לאחר מכן, סמי ויעל היו זכאים לעבור לבית שנבנה בשיטה הזו. היו חילוקי דעות עם ההנהלה. הבית תוכנן ל- 66 מטר ואילו הבתים ב -מ. ר. 7 אחרי תוספות הבניה ללינה המשפחתי היו 72 מטר. סמי התעקש וזה נמשך מספר דיונים במזכירות על השוואת התנאים. המשפט שאמר היה כזה: "אינני רוצה סנטימטר אחד יותר

מהאחרים, אך לא אקבל סנטימטר אחד פחות מהאחרים"

 

אחרי מותה של יעל, סמי מוצא אהבה חדשה, את מרים ברסלר המתקבלת בברכה רבה בשבט, ומוסיפה נופך חיים של מעורבות בחיי הקיבוץ בכלל, הפוליטיקה והקליטה בפרט.

 

ועוד כותב סמי ביומנו: "החלפנו הודעות בהנהלה על תוכנית תשמ"ו. סוכם בהמלצת משה לרשום כ- 3 מיליון דולר. זה פחות מהשנה שעברה, מפני שאנחנו מעריכים שתהיה ירידה בתעשייה.

כידוע הגיוסים בפוליביד בשני מקומות: הפעלת משמרת שנייה בגופים ובכוסות. כל חבר המגיע מחוץ לפוליביד, תורם הרבה. חשוב לשלב חברים היודעים להפעיל מכונות, להגברת הייצור".

 

באחד הימים, עת סיים כותב שורות אלה להספיד מישהו מוותיקי היישוב – פנתה אליו יעל פיין ז"ל, בדחילו ורחימו ואמרה: "ריגשת אותי... כשיבוא יומי, מזמינה אני שתספיד אותי"

ענה לה מיד כותב שורות אלה: "את חברת קיבוץ? המחיר הוא 100 דולר" (היה זה טרם ההפרטה...). לא סיים את דבריו וסמי אמר: "סיים זאת עכשיו ותקבל 200 דולר"

לימים כשנפטרה יעל, הוזכר בהספד עליה שהיה דין ודברים על מחיר ההספד. עד היום  - לא הסגרתי את הסוד...

 

סמי תמיד נראה צעיר ובריא מכפי גילו האמיתי.

הרשו לי לשער שאירועי ה-  7.10 אותם חוו בנו ומשפחתו בקיבוץ ניר יצחק, הוסיפו לירידת כושרו, מורלו ולדעיכתו.

"את היום הסתירו שמי העננה"

סמי מובל לגבעה השלישית, הצופה על ביתו, מעשיו וסביבתו.

רפי, יגאל, מרים ומשפחותיכם – זכרוהו לטוב.

 

איש פשוט, פשוט איש

אי של שקט

איש שקט

סמי, האיש הראשון שתמחר הספד, לכן שלך- למרות ההפרטה בחינם.

 

איציק בונים     

 

 

סמי שלי,

כרגיל לא רצית להפריע והלכת מאיתנו בשקט, כמעט כמו צדיק למרות שלא האמנת בדברים אלה.

לפני 16 שנה התחברנו אחרי ששנינו התאלמנו וביחד בנינו לנו חיים טובים.

לכל מי ששאל, אמרנו תמיד שאנחנו פרק ב' וכמובן שלא שכחנו את פרק א'

נסענו יחד לטיולים מאורגנים וצברנו ביחד הרבה חוויות.

תודה לך על כל הטיולים, הנסיעות, ההרצאות והחוגים שלא בטוח שהייתי עושה בלעדיך.

תמיד השקט שלך והרוח שלך היו לצידי ודאגת לי, דאגת איך אני מרגישה ואם אני צריכה עזרה, גם כשאתה בקושי עמדת על הרגליים ולא יכולת לזוז באופן חופשי.

לפני שנה החלה ההידרדרות במצבך הבריאותי בעקבות אירוע קל ולמרות זאת, שמרת על הומור וכששאלו אותך מה שלומך, תמיד היתה לך תשובה עם חיוך.  

הרגשות שלנו אחד כלפי השני לא השתנו גם כשחלית ואהבנו להיות יחד.

בשבילי אתה תמיד "סמי שלי", ככה הרגשתי, לצד המשפחה הביולוגית שלך שאהבת.

אני מאחלת לבנים שתמיד יזכרו איזה בן אדם טוב היית.

אהבתי אותך.

אזכור כל כך לטובה את 16 השנים האלו.

תודה לך.

 

ותודה לראג'ה שטיפל במסירות במשך שנה  בסמי

Regeesh thank you very much for being here and for being you

 

מרים

 

 

אבא,

קשה לתפוס במילים את גודל האובדן, 93 שנים היית לנו דמות שתמיד נסתכל עליך בגאווה. בדרכך השקטה והאוהבת, תמכת והיית לנו דמות חזקה ועם המון כוח. הפרידה היא פתאומית אבל הזיכרון יאיר לנו את הדרך. תודה שאתה ואמא הייתם ועל מה שנתתם במהלך השנים.

נוח בשלום, אוהבים ומתגעגעים

רפי ויגאל

 

ולך מרים תודה על השנים שהיית  שם בשביל אבא

 

ראג'ה, תודה שהיית לעזרה לאבא בשנה האחרונה לחייו, מעריכים מאד

 

מיגאל

 

 

 

 

 

סמי היקר,

היום נפרדים ממך בעצב רב, איש יקר, שקט ונעים הליכות, שהלך מאיתנו בפתאומיות – גם אם בגיל 93.

לכתך היתה מפתיעה, פתאומית מדי – כי למרות השנים, תמיד  הצטיירת כאדם חזק – כפי שהיינו קוראים לך בבדיחות – היית אחד מאותם אנשים שמהלכים בינינו בלי רעש, אבל עם נוכחות. איש שקט, עם נוכחות. איש שקט, עם חוש הומור וגם קצת ציניות – תכונה שהעברת, איך לא, לבנים שלך... אפילו בתקופה האחרונה למרות שהזיכרון כבר בגד בך עדיין חוש ההומור נשאר איתך.

תמיד היה נעים להיות במחיצתך וגם לא חסכת במילים או מעשים כשמשהו לא נראה לך אמרת את דעתך, גם אם לא היתה מקובלת – וזה היה חלק ממי שאתה.

 הקמת את חייך בקיבוץ משמר הנגב, בו גידלת שני בנים יחד עם יעל ז"ל, מקום שנשאר ביתך עד יומך האחרון. ואני – שזכיתי להיות חלק מן המשפחה שלך – תמיד הרגשתי את החום ואת הלב  הפתוח.

אתה תחסר לנו מאד.

תנוח על משכבך בשלום, סמי.

נזכור אותך תמיד  - באהבה גדולה, וגעגוע

מכולנו הפיינים:

רפי, יגאל, ענבל והנכדים: מיה, רותם, נמרוד, ליה ויעל  

 

רק עוד מילה אחת: רוצה להודות לראג'ה על טיפולו המסור: thank you Raja for your help and love to Same

תודה למרים שהיתה לכתף שלו בשנים האחרונות וגם להוסיף שבכל הזדמנות בטוב וברע אנחנו חושבים על החטופים  ומקווים לראותם בחזרה בהקדם.

 

קלאודיה פיין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מיסייה... "קומו סבה"?

לפני 16 שנים בחרת בסבתא וכך הצטרפת אלינו למשפחה. בהתחלה היה קצת מוזר לכולנו ונראה שהיה גם לך. עם הזמן החיבור של ושל סבתא גדל וגדל ונכנסת לחיינו ומהר גם למשפחתנו, לליבנו...

טיילתם בארץ ובעולם וצברתם חוויות.

ניכר היה לראות את ההומור והציניות שלך בכל סיפור שפתאום עלה לך לראש. דיברנו על הקיבוץ של פעם, על ספורט ועל השינויים שקורים כאן בקהילה.

סיפרת על עבודות של פעם, על השדות, על החברים שכבר לא פה איתנו ועל המדינה.

ביום שישי ההוא שישבנו לאכול שמנו לב שמשהו לא בסדר, שאלתי אותך "מיסייה סמי קומו סבה?" כמו תמיד ענית בחצי בלבול "בסדר".

מאז – עברת שיקום, היה לך קשה  להשלים עם הפרק החדש בחיים שנקרא זיקנה וכבר לא נפגשנו סתם ככה בשבילים, בבריכה או בחדר האוכל תוך שאני מברך אותך הפרלמנט "בתיאבון לכולם".

באחד הימים אמרת לי שאתה כבר לא מרגיש כמו פעם אבל מיד לאחר מכן צחקת והעברנו נושא.

מאז אותו שישי בכל פעם שנפגשנו  שאלתי מיסיה סמי קומו סבה? ואתה ענית – "חי" תוך שאתה מנסה לשמור על אופטימיות וצחוק.

תודה מיסייה סמי – על שנים רבות בהן היית חלק בלתי נפרד מאיתנו, על שבתות, חגים, ימי הולדת, אירועים. תודה שהיית ושימחת את היקרה לי מכל, סבתא מרים.

תודה שהיית שם בשבילה והיא היתה בשבילך.

נזכור אותך תמיד כסמי שאוהב הומור וצחוק

 

אורובוואר מיסייה סמי

תנוח... מגיע לך לנוח

 

ארבל פסל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום הזיכרון לשואה  ולגבורה -  תשפ"ה

 

זיכרון בסלון

 

בארבעה מוקדים  הועלה הזיכרון לסיפור השואה. במוקד הראשון  - סיפורו האישי של הדור הראשון מסופר ע"י הדור השני – טלי ראך מספרת את תולדותיו של אביה אריה מרטינובסקי – ארחו את המפגש קרולינה וקרלוס ברסלו. כותבת קרולינה: : "זכות וכבוד עבורנו לארח את טלי ראך מרטינובסקי ומשפחתה לשמוע אודות חיי אביה, אריה ומשפחתו. לנסות להבין כיצד שרד נער בן 12 , הפרידה מהוריו ואי היכולת להיפרד מאימו ואיך זה השפיע עליו בבחירת אורחות חייו בהמשך. היה ערב מוצלח ומרגש"

תמונה

 

הדור השני מספר את תולדותיו של אב במרדפים וההצלה – ענת ליכטר-פלד מספרת על אביה זאב ליכטר נער בהונגריה שגדל אצל הורי אימו.  על תושייתו, הצלתו התייצבותו להדריך ילדים ולהביאם למקום מבטחים בארץ. אירחו את ענת דקלה וחגי יסעור: "במסגרת פרויקט זיכרון בסלון אירחנו בביתנו את ענת לכטר פלד ששיתפה אותנו בסיפורו המרתק של אביה. מעבר לסיפור המרגש, ריגש אותנו לארח את תושבי הקיבוץ ובני נוער שלנו שבחרו להגיע ולשמוע"

תמונה

 

הדור השני שכותב לדור השלישי את תחושותיו לגדול בבית שהוריו חוו את האיום מכל של איבוד משפחה ותחושה של שרידות מתמדת. אסף צפריר (ז"ל) כתב לבתו אור שיצאה למסע בפולין  מכתב – סיפור על " התיבה" שתמיד היתה נוכחת במרכז סלון הבית. ארחו את הסיפור דורית ואמנון גזית. דורית גזית ואריאלה גליקי קראו את הסיפור. בעקבותיו התפתחה שיחה.

דוריס שניצר-כהן מצוות הזיכרון לשואה כתבה בעקבות המפגש: "תודה רבה לדורית ואמנון גזית שאירחו זיכרון בסלון באופן שונה מהרגיל, היה מענין ומעשיר ואכן מוצלח לדעתי.

במיוחד לשמוע על השפעות השואה על הדור השני והשלישי בצל מלחמת שביעי באוקטובר"

איל גזית כתב: "היה מאד חזק לשמוע את הטקסט. בעיקר כשמכירים את הנפשות הפועלות"

דורית גזית כותבת: "בחרתי היום לקרוא במפגש "השואה נוכחת נפקדת". כיום לאחר 7 באוקטובר, חווית הטראומה והפוסט טראומה מדוברת ומטופלת. החברה בישראל למדה להכיל ולקבל, ומיטיבה לטפל במעגלים הרבים של מפונים, נרצחים חטופים ומשפחות שכולות. השימוש במילה שואה לאחר ה- 7.10 מתאר גם את הזוועות שעברו הקיבוצים, התושבים המבלים בשבת השחורה. גם הביטוי "שבת שחורה" אינו חדש, ב- 29.6.1946 – עת גילו  הבריטים את הנשק – הסליק בקיבוצים וכלאו ברפיח עשרות. אם בעבר השימוש במילה  שואה נאמר בחרדת קודש, כיום כנראה, כן ניתן לתאר את הזוועות של  ה- 7.10 כסוג של  שואה, למרות שלא במובן של הגדרת ג'נוסייד. אך הזוועות והעינויים שעברו ועדיין עוברים החטופים, מראות הבתים השרופים, אין לנו מילה לתאר את גודל ממדי האסון, אלא בביטוי שואה.

בעבר כשהגיעו ניצולי השואה, החברה בישראל התעלמה, הניצולים לעתים חשו מבוישים. רבים נשארו ספונים בתוך עצמם. ילדים רבים גדלו בחוויית "סוד" טאבו שאין מדברים עליו.

בביטוי השואה נוכחת נפקדת ניתן ללמוד מסיפורו/ממכתבו של אסף צפריר ז"ל שנשלח  לבתו אור בעת המסע שלה לפולין ב- 19.2.2006, אז אסף, עדיין לא היה בפולין, לאחר מכן הגשימו הבנים והבנות לבית צפריר ויצאו עם יהושע למסע שורשים.

בשיחה עלתה השאלה,  על המשמעות החדשה של המילה שואה לאחר 7.10 "

תמונה

 הדור השלישי שמספר את סיפור שרידותו של הסב דב פוגל אותו סיפר גיל פוגל שהתארח בביתם של ענבל ואייל גרנסיה.

אייל גרנסיה: " בבית משפחת גרנסיה התארח גיל פוגל שסיפר על אודות חייו של סבו משה. משה שרד את תלאות השואה כילד וכנער בהונגריה.

גיל שיתף בשני ספריו של סבו בהם שזר את זיכרונותיו. אביו של גיל, משה הקרוי על שם אביו של דב פוגל שיתף מנקודת מבטו.

התרגשנו לשמוע את סיפורו של דב הילד, התושייה והאומץ שאזר בשביל לשרוד. שמענו על זהות בדויה, רדיפה ופחד, על הבונקר בו התחבא, על האחות והאם אותן פגש בסוף המלחמה ועל התקומה והעפלה לארץ ישראל.

תודה לך גיל על השיתוף ועל שהארת את סיפורו של סבך ואת סיפורה של משפחתך."

  תמונה

 

 

 

 

 

הטקס באנדרטת השואה ערב יום השואה

רביעי 23.4.2025

 

"על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ.

 קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד,

 ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר".

 

(ז'אן אמרי)

עם תום אירועי הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה, אנו מבקשות להודות לכל שותפינו:

זיכרון בסלון: 

תודה לטלי ראך מרטינובסקי, לענת ליכטר- פלד ולגיל פוגל אשר שיתפו אותנו בסיפורים האישיים שלהם ושל בני משפחותיהם. תודה שאפשרתם לנו להיות ולהרגיש חלק.  

תודה למשפחת ברסלו, משפחת יסעור ולמשפחת גרנסיה על שפתחתם את ביתכם ולבבותיכם, הענקתם מקום למפגשי זיכרון בסלון שכבר הפכו למסורת, ואפשרתם לציבור רחב להקשיב ולהרגיש!

תודה מיוחדת לדורית ואמנון גזית- על רעיון השיח של בני הדור השני לשואה. תודה על המקום  שהענקתם לנושא משמעותי כל כך, ועל האירוח בביתכם.

משתתפי הטקס בערב יום השואה:

תודה למדליקי המשואות היקרים –

דורית דקל, גלוריה ענבר, שרה בורנשטיין, זאבי רחמן, נטע אאודה, עמית עוז ומעיין בר אור.  

שתפתם את כולנו בחלק מההיסטוריה הפרטית שלכם ומילאתם את הטקס בהרבה משמעות! 

לאורך השנים, ישנם מספר אנשים שמתגייסים לסייע ובאופן קבוע לוקחים חלק משמעותי בטקס:

ליעל רסה – על עיצוב, וסידור פינת הזיכרון בחדר האוכל.  את תמיד שם, בעדינות, אדיבות ורגישות!

לרן אלעזרי- על נגינה יפיפייה, השנה מרחוק.

לארנון יגב- שתמיד נרתם במקצועיות רבה. תודה גם לעוזרים הצעירים המקסימים שעל ההגברה: אמרי גלנטה, עומר יסעור ואורי אלמוג.

לאילן ברנדס, שכבכל שנה, דואג להכנת הלפידים והבערתם ולמאור לוי- על הבאת הסולר.

תודה על התגייסותכם תמיד!

לאריאל פרידמן ואנשי הנוי- על הכנת האנדרטה לערב הטקס בהמון השקעה ומכל הלב ועל הובלת הציוד מהמחסן ואליו חזרה! אתם תמיד שם לרשותנו, תודה!

לאלון דגני- על סרטון מרגש, על העצות והסבלנות....

להילה מגידוביץ-רכזת התרבות- על התמיכה, ההקשבה, העידוד והסיוע!

תודה ענקית למנחת הערב- רוחמה טל- על הרצינות, הנוכחות והדיוק.

תודה לקריינים: דוריס כהן, מיטל רחמני צבי- רן, אורלי פסל, אמרי גלנטה ושוהם מגידוביץ.

לזמרים והנגנים: נעה רכטמן, שגית פינדס, יובל מינדל, מאיה גוטר ויהב דוד.  

תודה על הבחירה להשתתף בטקס! 

תודה לשולי ברג- שהצילה אותנו רגע האחרון עם הדגלים!

תודה לבני כיתת המצווה- כתת סיקסק ולמדריכים: עמוס פרייברג, הדר פרייברג, מעין אלמוג, נווה מזור ואילאיל וקסלר- על הכנת הזרים והנחתם במהלך הטקס.

תודה לחניכי המכינה על סידור הכיסאות והקמת הטקס! כמה טוב שאתם אתנו!

ותודה אחרונה לכיתת ורד-

לאילאיל וקסלר- על סרטון המרגש מהמסע לפולין, לשוהם מגידוביץ ולאמרי גלנטה- על הבחירה לקרוא בטקס וליובל מינדל- על הנגינה המהממת.

לדגלנים: ארז שנהב ואורי שפיר.

למלווי מדליקי המשואות: הראל אלימלך, מיה גלקר, שהם מגידוביץ, אורי אלמוג, הדר אזולאי, נעמה גלזר, אמרי גלנטה, אילאיל וקסלר.

העמידה שלכם שם, נערים צעירים, לצד מדליקי המשואות, מאפשרת לכולם לראות כיצד המורשת עוברת לדור הבא...  תודה לכם!

 

בתפילה לימים שקטים יותר ולהשבת חטופינו כולם במהרה!

                                                                                                       צוות יום השואה

תודות גדולות

והערכה רבה שלוחה לצוות יום הזיכרון לשואה:

תמר אלמוג

מעיין בר אור

דוריס כהן

ושי דמרי (מלווה מטעם מועצת תרבות)

הילה מגידוביץ'

 

 

 

ידידו הפולני של מומוס כותב:

 

19 באפריל, חוויתי היום בוורשה רגעים חשובים:  טקס הזיכרון למרד גטו וורשה. כמו כל שנה היה זה נוגע ללב וחגיגי גם יחד, בפרט בגלל השתתפותם של צעירים רבים. יום זיכרון זה מחמם לי תמיד את הלב כי הוא מוכיח שלא כל הפולנים הם חלאות חרף העובדה שגזע זה קיים עדיין.

 

מטשיי אברמביץ

 

 

 

 

קונספציה

הביא לדפוס: מומוס

 

 

 

 

ברכות!

לאביטל ונווה גורי

להולדת הבן הבכור

נכד לאירית וארנון יגב

ברכות לכל המשפחה!

 

 

 

ברכות!

למעיין וארז ללזרי

להולדת הבת עמליה

אחות לשייה, לייה, נויה, גליה, נריה

ברכות לכל המשפחה!

 

 

 

 

 

 

 

המסע לפולין

זיכרונות של טליה לוי (טל לוצקי) כתת  "ארז" שנתון 1970

 

בכיתה יא' ( בני 17 ) הוספנו לעבוד גם אחר הצהרים לצורך מימון נסיעה לפולין – לביקור במחנות. זה היה תהליך ארוך טווח של שנה ושמונה חודשים שבסופם טסנו לפולין לסיור בן 11 יום. נסעו איתנו חנן אדלטין, יהושע צפריר – עֵד, ותמר זלצמן – מטפלת.

אספר קצת על כך...

טסנו כשבוע לפני ליל הסדר ( 1988 , תשמ"ח) וחגגנו שם במלון פולני גדול, יחד עם כל קבוצות הסיור שהיו אז בפולין. שמחה (שם המשפחה לא זכור לי), הנחה את הסדר בהתרגשות רבה, תוך דגש על תחושת הניצחון, לערוך "סדר", על אדמה פולנית שונאת היהודים, האמת, היה סדר מרשים ויפה (כמו באולם הספורט שלנו). הפולנים הכינו לנו קניידלך גוּטֶה גוּטֶה.

אתחיל בזה שנחתנו בשדה התעופה הוורשאי תוך קבלת פנים צבאית של אנשי הביטחון המקומיים. נתנו  לנו להרגיש "בטוחים". מאבטח עם מדים אפורים כהים ועיניים אפורות עם כלב גדול צמוד אליו ניצב מולנו. ישר שאלנו, מה נשתנה? הגוי חייך, נרגענו. נסענו באוטובוס תיירים מהודר ישר למׅילָא  18 , שזו ערמת אפר ענקית ללא סוף, שחורה וקודרת. נכנסנו למרתף בו התחבאו יהודים ושמענו סקירה היסטורית.

כעת הכול  נדחס לזיכרון אחד ארוך, אז לא חשוב סדר הימים האחרים והאירועים.

o        במיידאנק נכנסנו ממש לקרמטוריום ועל הקיר היתה חרוטה בדם המילה "נְקוּמֶע". הזדהיתי מאד עם המילה, (גם כיום אני מאמינה בנקמה בפורעי 7.10 ).

באושוויץ – המקום הנורא בעולם – פגשנו נוער גרמני בגיל בית ספר, שגם ערך סיור לימודי במקום. לא הבנתי מהו הלימוד שלהם מן הסיור. פניתי לאחד התלמידים באנגלית ושאלתיו "מה סבך עשה בזמן המלחמה?" החברים בכיתה נזפו בי על כך שאני מעזה לשאול דור שלישי חף מפשע. הם טענו נגדי שזה לא הזמן ולא המקום. הרגשתי כמו – אנו מתביישים שנטבחנו, אך אתם אל תפריעו לעצמכם... אמרתי לבני הכיתה – תנו לי להרגיש 'קלוד לנדסמן' לכמה דקות. הרכינו ראש במבוכה...

אני רוצה להוסיף משהו חשוב, מבחינתי, בדיעבד. בכל הסיור לא היה שום סממן יהודי גלוי. לא שיחה על מסורת, לא זיקה ולא מה זה להיות יהודי. הסיור היה בסימן אירועים שקרו בעבר לעם ישראל, תוך דגש על תאריכים, כמות הנטבחים, מרד בגיטאות, המיין קאמפ וזהו.... לֶקַח? לימוד? חיזוק זהות? הכרה בפשעים כנגד היהודים. כלום! המדריך הפולני שנלווה אלינו עם הסברים לא אמר אף פעם את המילה שואה  - הוא אמר second world war ולא חלילה אנטישמיות.

תמר היתה מותק כהרגלה וליוותה אותנו בשאלותיה הרגישות ובחיוכיה החמים. חנן היה זהיר ודיפלומטי ונזהר לא להרגיז אף אחד. ויהושע ... הו יהושע... יהושע הוא היה העניין עצמו בלעדיו הסיור היה ריק מאנושיות.

בכל ערב התכנסנו בחדר במלון ושוחחנו על היום שהיה. יהושע הודיע לנו שארבעים שנה! הוא לא פותח דלת לגרמנים אבל פה באדמה הארורה הזאת, זה קורה לו על כורחו. יהושע בכה.. הוא אמר שלוּ היה יודע שירגיש רע לא היה בא.

פתאום הבנו את היותו צמחוני. הבטנו בו בשתיקה. ניגשתי אליו וטענתי שאינו חייב לספר כלום, איננו צְמֵאֵי פרטים, ראינו כבר את הסרטים. הוא סיפר על המשפחה שהיתה ועל בית הספר והמסלול היומי שהלך בו, הוא הראה לנו מהיכן נלקח (נחטף?).

בבוקר צעדנו 'בצעדת המוות' היה קר נורא ויהושע שוב בכה. לאחר שנים שאלתי אותו. יהושע, תגיד האם אתה מרגיש שצאצאיך הם גלגולים של הקורבנות משם? יהושע ענה נחרצות: "משם אף אחד לא חוזר".

מה נדהמנו לגלות שזמן מה אחר כך יהושע גילה את אחותו חיה ונושמת בעלת משפחה – כאן בישראל. חישבו נא רגע על העובדה שאוּד מוצל מאש, חי כאילו אין איש בעולם מקרוביו ולפתע מתברר שהאחות, אחות! לא דודה, לא שכנה קרובה, לא חברה של אימו – אחות גרעינית ממש, נמצאת כאן וחיה חיים רגילים בהרגשה שגם לה אין איש וקרוב בעולם – זהו נס! לא פחות, השגחה מופלאה, איך אפשר לא להפוך להיות אדם מאמין בה' מסיפור כזה.

אנו חיים בדמיונות ובטוחים שהן עובדות.

כנראה שטוב תמיד לחפש חיבור, שייכות, שרידים ולא חלילה שכחה וניתוק. זו דעתי.

 

ללא יהושע היקר המיוחד, האמן החכם – היה הביקור – חסר טעם.

נחתנו בשלום בישראל אל קבלת פנים חמה של הורינו במועדון לחבר. זיוה ז"ל חיבקה אותנו בחום אדיר. ולאחר כמה חודשים הסתלקה לבית עולמה למגינת כל לב. 

o        נקמה אינה דרך. גם אבא קובנר ש"בער" לנקום הפסיק את פעולת "הנוקמים", אחרי מלחמת העולם השנייה ( דעת העורכת).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברכות!

למיתר סבן

לשחרור מצה"ל

הצלחה באזרחות!

 

 

 

 

 

 

ברכות!

לברול זלצמן

לנישואי הנכד נעם עב"ל דניאל

 

ולהולדת הנינה

בת לרועי וגל

נכדה לנדב ועידית זלצמן

ברכות לכל המשפחה!

 

 

 

 

 

 

מדור יוצרים ויצירה מקומית

כשנפשי עולה על גדותיה/ יהושע צפריר

"כשנפשי עולה על גדותיה

או נלחצת במכבש אדירים,

כהלך צמא תפנה את פניה

לרוות ממעין השירים."

השבוע הלכתי לשוחח עם אורה אאודה ולשמוע ממנה על אביה, יהושע צפריר זכרו לברכה. יהושע ניצול שואה, כתב שירים רבים שהפכו לחלק מהמורשת הקיבוצית. עבד ככתב בעיתונים שונים, וארכיון הקיבוץ מלא בכתביו בנושאים שונים ומגוונים. בערוב ימיו למד ציור ועסק בתחום זה, וכמה מתערוכותיו הוצגו באירועים שונים בקיבוץ. לקראת יום השואה, בחרתי להביא מעט מסיפור חייו המכיל בתוכו את כאב התופת לצד בחירה בחיים ועשייה ענפה.

שלום אורה, אני זוכרת כנערה את אביך כאיש מרשים, בעל בלורית לבנה, בגדי עבודה מופשלים, ומספר המחנות חרוט על ידו, תוכלי לספר על האדם שהיה?

אבא היה מספר כל הזמן על השואה, לעומת אימי שלא דיברה על כך בכלל. אני ואחיי גדלנו על סיפורי השואה. אמי שרי הייתה העוגן השקט שלו. אבי תמיד היה כותב ולוקח אתו לנסיעותיו תיק שחור בתוכו דפים ועט, וכאשר היה רואה משהו שתפס אותו היה כותב.

רוצה לשתף בזיכרון ילדות?

התמונה שחרוטה בזיכרוני היא של אבא מעשן סיגריה אחר סיגריה וכותב שירים. הבית שלנו היה בית שעודד למידה. תקופה מסוימת אבי אפילו שימש כמורה שלי, דבר שכיום נראה לי מצחיק והזוי. בחגים הוא תמיד נשא דברים בארוחות המשפחתיות. בדומה לדרשה שנושאים בבית כנסת, גם לו היו את דברי התורה שלו, אותם היה חשוב לו לחלוק עם בני משפחתו. לצערי בשלב מסוים הוא התחיל לסבול מכאבי ראש. הוא הפסיק לעשן והפסיק לכתוב, אירועים אלה שלובים בזיכרוני. בשלב מאוחר יותר בחייו הוא פנה לציור.

כיצד התבטא כשרונו בהווי הקיבוצי?

אבי כתב תכנים להופעות לבר מצוות, חגי מחזור וחגים שונים בקיבוץ. הארכיון מלא בפיליטונים, קטעי הצגות, מחשבות והגות שכתב ופרסם באירועים שונים. כמעט כל ערב תרבות שהתקיים בזמנו בקיבוץ הכיל חלקים הקשורים לכתיבתו של אבי. בנוסף הוא עבד ככתב בעיתונים "למרחב" ו"בקבוץ" ופרסם שלושה ספרי שירה.

אביך שרד את מחנות ההשמדה הנאצים ועלה לארץ ב 1946 כנער, תוכלי לומר משהו על הקשר שלו למדינה?

אבי רצה להרגיש את עצמו "צבר", ישראלי. הוא בחר להמיר את שם משפחתו ליבליך, ובחר עבורו את שם המשפחה "צפריר", שמשמעותו רוח בוקר נעימה. כאשר הגיע לארץ חיפש רבות קרוביי משפחה ששרדו את התופת, אך לא מצא. שנים הוא חיי בתודעה שהוא נשאר לבד בעולם. כמשפחה אני זוכרת שמושגים כמו דוד, אחיין או סב היו זרים לנו, היינו רק אנחנו בעולם.

חקר השורשים המשפחתיים ליווה אותכם גם כאנשים בוגרים, תוכלי לספר על כך?

בשנת 2010 נסענו, אני אחיי ואחותי לטיול שורשים בפולין עם אבי שכבר לא היה בקו הבריאות והיה זקוק לליווי של מטפל. בעקבות הטיול החליטה אחותי הצעירה איריס לכתוב ספר העוסק בסיפור המשפחה. במהלך המחקר לספר היא שלחה שאילתה למוזאון השואה בארצות הברית, וכך התגלה שאחותו של אבי עלתה כשלוש שנים אחריו לארץ, והקימה משפחה בחיפה. הידיעה טלטלה את המשפחה וכולנו התגייסנו לחקור בנושא ולמצוא את בני הדודים האבודים שלנו. אלון דגני תיעד בסרט קצר את המפגש המרגש שהתקיים במועדון בעקבות הגילוי, לצערי דודתי כבר נפטרה בעת הגילוי, אך הידיעה שעוד מישהו שרד ושאנחנו לא לבד, שיש עוד משפחה,  הייתה משמעותית לכולנו.

הכתיבה והיצירה היא משהו שמאפיין את כל המשפחה, תוכלי לשתף במשמעות הכתיבה עבורך?

לכתיבה וליצירה יש כוח מרפא. אחי אורי כתב ספר. את סיפור "התיבה", אשר כתב אסף אחי ז"ל המתאר את הבית בו גדלנו, תספר דורית גזית במפגשי זיכרון בסלון שיתקיימו השנה בביתה. אני זוכרת את עצמי פונה לכתיבה, ברגעים של משבר, ואין לי ספק שלכתיבה היה תפקיד משמעותי בחייו של אבי לאור הטראומות הרבות שחווה. כאשר הוא זנח את הכתיבה הוא פנה לציור כאפיק אחר של ביטויי אשר אפשר לו לבטא את חווית חייו. חנה בן צור ז"ל ליוותה אותו בצעדיו הראשונים בציור והוא הספיק לצייר מאות ציורים במהלך חייו.

כיצד לדעתך פעולת הכתיבה עוזרת להתמודדות?

אנו כעם ידענו מלחמות ורדיפות במהלך מאות שנים מחד, מאידך אנו ידועים כעם הספר. אני מאמינה שהיכולת שלנו לכתוב ולספר את סיפורנו ולהעבירו מדור לדור, נותנת לנו כוח ועוצמה. אני מאמינה שדרכו של אבי, אשר עבר טראומות רבות וידע לצמוח מתוכן ולהוליד משהו חדש, יכולה ללמד אותנו כעם משהו על ריפוי ותקווה. אני מאמינה שיצירה, משפחה וקשרים חברתיים ענפים, מגינים על האדם, ויכולים להוות עוגן ברגעי משבר וטראומה.

מסר לאומה?

אני מזמינה אותנו לשאול שאלות כל הזמן, ולא להניח הנחות על האחר. אני מזמינה אותנו להיות בקשר ישיר עם האחר, ולבדוק את הנחות היסוד שלנו כל הזמן. המצב היום מעורר חשיבה על מה ניתן לשנות על מנת שנוכל ליצור כאן מציאות אחרת.

תודה אורה, רוצה לבחור שיר של אביך יהושע לסיום?

בחרתי בשיר "מילה טובה", אצטט מתוך הבית הראשון:

"יש במילון מילים רבות

מילים חדות כחרבות

מילים חוצות, מילים פוצעות,

גופרית ואש.

מילד רך עד שבע ימים

אדם נכסף למאור פנים.

חפש ומצא מילה טובה

כי יש ויש."

 

 

 

 

 

 

פרוטוקול ועד אגודה מספר 2  22.4.2025

נוכחים: אבישי פינדס – יו"ר, סיגל שלו, נתי פז, ארז ללזרי, אלון בורנשטיין, ענת וולפמן, גילי מולכו

מוזמנים: אפרים סוחמי- ועדת ביקורת, דימה מקרנקו, אליסיה ליסובייה – מנהלת אגודה

חסרים: הדס פלג, אתי לוי

 

סדר היום של הישיבה:

1 . פרוטוקול מס' 1 מ- 9.4.2025 – אושר

2 . סקירת מנהלת אגודה שוטף, גיל הרך: עדכון סטטוס גיוס מנהלת גיל הרך, היערכות לקייטנות

3 . למידה והעמקה של תקציב הרווחה בריאות וצוותיו

4 . בית עלמין וצוות בית עלמין

5 . נוי ודשאים

6 . פרויקטים ושיפוצים באגודה – מוזמן דימה מקרנקו

החלטות (בתמצית):

סעיף מס' 2 – גיל רך: התקיימו מספר ראיונות ונקבעו עוד כמה לשבוע הבא

קייטנות – אליסיה מחפשת פתרון פורמלי למרכז/ת קייטנות

סעיף מס' 3 – חברי ועד קיבלו הסבר על תקציבי הרווחה והבריאות

הוחלט: סיגל נבחרה להיות נציגת הועד בצוות מוגנות ומניעה, תיפגש עם מנהלת הרווחה ללמוד את תפקיד צוותי מוגנות ומניעה ולהציג ממצאים לוועד.

סעיף מס' 4 – צוות בית עלמין: אורטל – מנהלת הרווחה, אסתר בורנשטיין, שלמה אורן, איל גזית, אריאל פרידמן ואליסיה. כפי שפורסם לציבור התחלנו בשימוש במבריח ציפורים. צמצמנו לאחרונה שעות הפעלתו. במקביל ממשיכים לבדוק אלטרנטיבות אחרות להברחת הציפורים. תודה גדולה לאריאל פרידמן על האחריות שהוא לקח על עצמו, בית העלמין שלנו נראה הרבה יותר טוב.

סעיף מס' 5  - בעקבות פניות הציבור בנושא הדשאים, קיימנו מספר סיורים עם אריאל פרידמן על מנת להבין מה קורה ואיך ניתן בהקדם לטפל במצב הדשאים. אריאל והצוות שלו כבר התחילו בשיקום הדשאים.

הוחלט – לזמן את מנהל הנוי להציג תוכנית נוי עתידית

הוחלט – לבנות וללמוד עלויות לשדרוג קו המים העולה לבית בורוכוב, קו המים מאבד 3 קוב מים מדי יום.

סעיף מס' 6 – סקירה של דימה יו"ר האגודה היוצא על החלטות עבר בנושאי:

·         הנגשה ואכיפה על כלבים

·         פרויקט שיפוץ אולם ספורט

·         פרויקט שיפוץ הבריכה

·         שיפוץ מבני חינוך

הוחלט – שעל סדר היום לישיבה הבאה יידון ויקודם פרויקט שיפוץ מבנה הנעורים

 

 

 

מגדלים אדמה

 

תמונה של שדה תפא

תמונה של שדה חיטה

תמונה ש כבשים